גם אתם נתקלתם ברצי הריקשה מחוץ למקדשים הגדולים? אז למרבה ההפתעה, מקורה של הריקשה הוא ביפן ולא בסין כמו שרבים חושבים. המילה ריקשה מגיעה מהמילה היפנית jinrikisha (人力車..
במהלך המאה ה -17, השוגון Tokugawa Ieyasu, ששלט במדינה, אסר על כל כלי הגלגלים.
ביפן הפיאודלית היו בשימוש שני ״רכבים״ דומים המונעים על ידי אדם (אבל ללא גלגלים), אך הם דרשו משני אנשים לשאת אותם יחד: kago שהיה בנוי משני קלונסאות - עם בד תלוי מהם דמוי ערסל- לפשוטי העם, ותא נישא בשם norimono למעמד הממוצע יותר וכן אפריון שנקרא palanquin -תא מפואר יותר למעמדות גבוהים.
עם תום תקופת אדו ותחילת תקופת מייג'י בשנת 1868, בוטל האיסור, וכמעט מיד, בשנת 1869, הומצאה הריקשה בטוקיו. עדיין לא ברור מי בעצם המציא את זה - ישנן מספר תיאוריות, אבל הגרסה המקובלת שהריקשה הומצאה בשנה זו ביפן, בידי שלושה אנשים: Zumi Yosuke , Takayama Kosuke, Suzuki Tokujiro שחיפשו, כלי רכב שמושפע ממרכבות הסוסים.
ההמצאה של הריקשה נתנה מענה למדינה כמו יפן בה הרחובות היו צרים, המבנה הגאוגרפי שמקומות רבים הוא הררי ולסוסים היה קשה להיכנס אליהם. מה גם, שכוח האדם היה זול בהרבה מכוחו של הסוס והעלות של החזקתו.
הריקשה תפסה תאוצה ובשלב מסוים הממציאים הפעילו צי של 40 אלף ריקשות.
עם הזמן החלו להופיע ריקשות מעוטרות, בציורים ובעלי מעמדות החזיקו רץ ריקשה פרטי משלהם.
ומאז הריקשה נפוצה ואומצה סביב ארצות אסיה.
באופן כללי, רצי ריקשה עברו 32 עד 48 קילומטרים, ביום, במהירות נסיעה ממוצעת של 8 קילומטרים לשעה.
כיום, עדיין אפשר להתנסות בנסיעה על ריקשה ביפן במקומות מסורתיים ותיירותיים כמו Asakusa בטוקיו Kamakura או Higashiyama בקיוטו ובמקומות רבים ברחבי יפן. למרות שמספרם של הריקשות האותנטיות הולך ופוחת.
זוהי בעיקר אטרקציה לתיירות פנים אבל נהגי הריקשות המודרניים , הנקראים Shafu, משמשים כיום גם כמדריכי טיולים ורבים גם דוברי שפות נוספות .
