לאור התקנות החדשות בארץ אחרי הקורונה , אנשים התחילו לקטר: לנקות ידיים? לשמור מרחק?
אהה בקטנה...חשבתי לעצמי , מי שחווה תקנות חדרי כושר ציבוריים ביפן - יודע מה זה תקנות מחמירות ביום יום.. ונזכרתי בחיבה בחדר הכושר שלי ביפן.
גרנו בשכונת מגורו, ולצד הנחל קיים מתנ״ס שכולל חדר כושר ובריכה מקורה. השימוש במתקן , כזרה, היתה חוויה בהחלט יוצאת דופן. אין מדובר בחדר כושר שרגיל לזרים, לא מפונפן באיזה מגדל, אלא מתנ"ס שכונתי (שהלוואי עלינו כזה בארץ). לכן לא היה בנמצא כמעט אף דובר אנגלית, כולל מדריכים והוראות, ולעיתים מצאתי את עצמי בשיח מצחיק עד מתסכל עם נותני השירות. את הכרטיס היומי לשימוש, רוכשים ממכונה אוטומטית בכניסה. במחיר של 400 יין (שווה ערך ל 12 ש״ח) הכרטיס מקנה זכות להתאמן ניתן בחדר כושר ולהשתתף בכל שעורי הסטודיו ללא הגבלה לאותו יום.
כשמגיעים למתנ״ס יש לחלוץ נעליים ולהתאמן רק עם נעלי ספורט ״פנימיות״, הכוונה, זוג נעלי ספורט שלא ראו את המדרכות החיצוניות מעולם... (קראנו להם ״הבתוליות״) כמובן שכזרה, התבקשתי מספר פעמים להראות את סוליות הנעלים שלי לפני נעילתם על מנת להוכיח שאכן לא נעשה בהם שימוש חיצוני, עד שפקיד הקבלה למד להכיר אותי ולסמוך עלי שאני לא חורגת מהתקנון.
נשמע קיצוני-חייבת לציין, שהתוצאה מדהימה: חדר הכושר פשוט מצוחצח!! אין טיפת אבק או לכלוך בשום מקום!.
את הנעליים הרגילות שמים בתא איחסון נעול כשמקבלים חזרה בסוף את המטבע שוהפקד לפיקדון.
כל מתאמן ברגע שהוא מסיים לעבוד על מכשיר מחטא אותו עם חומר חיטוי ומנגב, לא ״תזכו״ לשכב על מזרון מיוזע ומטונף נוסח חדרי כושר ישראלים, כול אחד ללא יוצא מן הכלל מנקה את המזרן בו השתמש עם חומר מחטא.
בחדר הכושר היו מיני חוקים נוקשים. כגון על מסלול הריצה מותר להתאמן לזמן מוגבל והרשמה מראש, מובן שהיו שכופפו את זה וחרגו אבל כזרה מקפידים עליך בייתר תשומת לב, אז הקפדתי למלא אחר ההוראות.
בשעורי הסטודיו היו לנו סימונים על הרצפה עם מספרים, בכניסה למתנס לוקחים מספר לחוג בו מעונינים להשתתף ונעמדים על הסימון התואם את המספר. דבר זה מונע עומס ייתר על הסטודיו, לא לקחת מספר, כי נגמרו המספרים -משמע אין ביכולתך להשתתף בחוג.
אגב, מרחק זה לא עניין של קורונה, היפנים אוהבים לשמור על מרחב פרטי גם ביום יום. כך זכיתי להתעמל בלי שכפות הרגליים של מתעמלת אחרת מלטפות את ראשי :-) במהלך החוג שקט מוחלט, אין את אווירת הצחקוקים הרגילים בין מתעמל למתעמל, התחכמויות או שיח בטל עם המדריך במהלך השיעור. כולם קשובים ל ״סנסיי״ (המורה/מדריך).
ואני? נראה לי שנחשבתי ל ״עונש״ בקבוצות המתאמנים. גם ברוב "חוצפתי״ העזתי להשמיע קולות כאב במהלך התרגול (סליחה, אבל אני לא יפנית קשוחה וכשסובלים נאנחים....) , וגם כשחולקנו לזוגות בקיקבוקסינג, ראיתי את המבט של 'איילה מבוהלת' בעיני המתעמלות היפניות הבוגרות, שמתייסרות במחשבה ״רק שאני לא אפול להיות עם הגאייג׳ין (הזרה) היום..״
אבל הזמן עשה את שלו, ולמרות פערי שפה מצאנו את הדרך לתקשר כשהשיא היה שהוזמנתי למסיבת פרידה מ״הסנסי״ יחד עם שאר חברי הקבוצה היפניים לחגוג בערב באיזקייה (חוויה לסיפור אחר).
האימון בבריכה כבר היה טקס בפני עצמו. אסור שאף שערה תצא מכובע הים. אסור לעמוד סתם בבריכה בלי פעילות, (תנוח בחוץ)....
ויש להיצמד לנתיבים שהוקצו מראש. לקח לי זמן להבין (כי לא היה שילוט באנגלית) שכמו בכביש יש נתיבים לפי מהירות - פה זה לפי מהירות שחייה: שחייה מהירה, שחייה איטית ולא משנה אם הנתיב לידך רייק מאדם במשך שעות ובנתיב שלך כבר שוחים חמישה אנשים... אם עוברים לנתיב האיטי מצופה ממך לשחות לאט... וכשפצחתי בשחיית חתירה ולמרות שלא היה אף אחד בנתיב ושהייתי היחידה במסלול, ניגש אלי המציל והסביר לי ביפנית שוטפת 10 דקות, משהו שלא הבנתי, עד שכמו בסצנה של lost in translation ניגשה אלי יפנית צעירה שראתה את המבוכה שלי ובשלוש מילים אמרה: here only slow בפעם הראשונה שנכנסתי לשחות, אחרי עשר דקות נשמע צליל פעמון חזק ברקע. לא הבנתי אם זה קשור אלי, אז המשכתי לשחות עד ששמתי לב שכולם יוצאים. מסתבר שכל שעה עגולה, יש צלצול הדורש מכל האנשים ששוחים לצאת להפסקה של 5 דק׳ בהם מבצעים בדיקות איכות מים והמציל מתחלף כדי לשמור על עירונות הצוות. קעקועים או חלילה פציעות חבושות אסורים בהחלט ולכן מי שמקועקע לא יכול היה לשחות בבריכה.
מעבר לקוריוז בסיפורים אלו, רמת השרות שמקבלים בחדר כושר בנקיון מרהיב ובטח לאור המחיר הזול בטרוף היא בלתי ניתנת לתפיסה.
** מאחר ובאותה תקופה התביישתי לצלם בתוך חדר הכושר התמונות הן מאתרי אינטרנט שונים כולל אתר האינטרנט של המתנ"ס במגורו.
