״אל תקרא לי סנדל...״ - הסיפור מאחורי דגמי הנעליים היפניות המסורתיות.
- 24 בינו׳ 2023
- זמן קריאה 3 דקות
עודכן: 15 בפבר׳
העניין שלי בנעליים יפניות מסורתיות, התחיל אחרי שעיני צדה בשוק פשפשים בטוקיו, זוג נעלי עץ עתיק, מעוטר בצבעוניות ייחודית עם מעטה פרווה בלוי שידע ימים טובים יותר.
סקרנותי הובילה אותי לקרוא על הנושא, שכמו תחומים רבים נמצא מרתק ושזור בהתפתחות התרבות היפנית.
יש שלושה סוגים עיקריים של סנדלים יפניות מסורתיות אותם נהגו לנעול עוד מימי ההיסטוריה היפנית הקדומה, כחלק מהתלבושת המסורתית: Geta , Zori ,Waraji,
הסנדלים מקורם בתקופת Heian (794-1192) והיו תולדה של התפתחות התרבות יפנית ״מקומית״ בניגוד להשפעות סיניות שהיו רווחות עד אז.
ה Geta הם כפכפי עץ שננעלים עם יוקטה בלתי פורמלית. המאפיין אותם זה שהסוליה מוגבהת לפחות 5 ס״מ מהקרקע , באמצעות שני ״קבים/ שיניים״ , שיוצרים עקב כפול. הם היו מאוד פרקטיים בימים טרום סלילת כבישים וניקוז מים מסודר, הגבהתם מהקרקע איפשר לצעוד ללא הרטבת שולי הקימונו בדרכים הרטובות והבוציות. הכפכפים מאופיינים ברעש הטפיחה שהם משמיעים בזמן שצועדים איתם.
יש מספר דגמי Geta שמקורם כחלק מהמעמד החברתי והתפתחות התרבות היפנית.
הדגם הנפוץ ביותר Hiyori geta . זהו הדגם הקלאסי, סנדלים עם בסיס מרובע, בצבע עץ טבעי או מעוטרים לכה.
Taka-Ashida Geta– הגרסה החורפית של ה Geta ״השיניים״ מאוד גבוהות בין 12-17 ס״מ על מנת לצלוח ימים מאוד גשומים ולא להירטב.
סוג נוסף הוא Ipon Geta - שסולייתם עם ״שן״ אחת בלבד במרכז הנעל. השד המיתולגי, Tenguמתואר כנועל אותם אוהבי המנגה יזהו אותם כי הרבה דמויות מנגה נועלות אותם. נדרשת מיומנות ללכת איתם וכיום בשימוש בעיקר בידי שחקנים, רקדנים או תחפושות. או ״מעודדות״ בבתי הספר התיכוניים.
בתחילת דרכן סנדלי ה Geta היו מזוהות עם ה Orian, אותן מארחות חצר, שבניגוד לגיישות היו מעניקות שירותי מין. הופעתן הייתה יותר מוחצנת: הביגוד בצבעוניות עזה, שנתפסה כארוטית, בתסרוקות עם עיטורי שער בולטים, וצורת נעילת סנדלי ה Geta ללא גרבי Tabi (אותם גרביים היפניות שמפרידות בין הבוהן הגדולה לשאר אצבעות כף הרגל) על מנת להדגיש את הרגל החשופה על ברק הלכה של הנעל, שנתפס כאקט חושני.
הגיישות לעומתן נעלו את הסנדלים אך ורק עם גרבי Tabi לבנות.
למתלמדות להיות גיישה ה Miako, היה דגם סנדלי Geta מסוג Pokkuriשהן מוגבהות מאוד (10-15 ס״מ) אך ללא ״שיניים״ אלא מהן פלטפורמה ישרה לאורך כל הסוליה, הסנדלים עשויים או עץ טבעי או צבוע שחור עם לכה, וחוט אדום Janao מעטר אותם. חלל הנעל חלול ויש בתוכו פעמון קטן שמשמיע צליל בעת ההליכה.
במהלך השנים, סנדלי ה Geta נכנסו לאופנת הביגוד המסורתי לכלל האוכלוסייה וכמובן גם לגברים.
סנדלי ה Zori במקור ייוצרו מקני אורז או מעץ לכה וכיום- מחומרים מודרניים כמו גומי. הם וננעלים עם קימונו לאירועים רשמיים. הסנדלים שטוחות לאורך כל פני השטח של הסוליה, יש נמוכות ויש שסולייתם עבה לאורך כל הנעל.
מבחינה היסטורית אנשים רבים נעלו Zori מקש ונקראו Warazori , אלו היו עשויים מקליעת חבל אבל נראים כמו סנדלי אצבע.
סנדל נוסף שמעניין לראות את התפתחותו הוא גרסה המאוד פשוטה וצנועה שעשויה מקליעת חבל ורצועות חבל ונקרא Warasji. את הסנדלים האלו אימצו הסמוראים כחלק מהתלבושת שלהם. הם נהגו לנעול אותם כך שהבוהן בולטת מחוץ לנעל כי האמינו שזה תורם ליציבות ומתיחה בזמן ריצה, טיפוס על קירות או לחימה. כמו כן החבל של הבוהן עוצב בצורה כזו שילחץ על נקודות אקופונטורה דבר שלטענתם שומר על איזון הגוף כל היום.
מכיוון שהסנדלים היו עשויות מחבל קש, כשעפר ואדמה מילאו את החורים בסוליות הקש, והפחיתו חיכוך נוסף ובכך הגדילו את אורך החיים של הסנדלים. מצד שני הייתה להם נטייה להתבלות די מהר ונהוג היה לתלות זוג נוסף מוכן על חגורת המותניים לעת הצורך.
כיום ניתן לראות אותם בעיקר לרגליהם של הנזירים הבודהיסטיים.
בשני סוגי הסנדלים, גם ב Geta וגם ב Zori , יש מהן ״לשון״ או ״חוטיני״ שנקרא Hanao עשוי בד שעובר בין הבוהן הגדולה לשאר האצבעות ונלבש כמו כפכפי הקיץ המוכרות לנו כיום.
Zori עם חוט לבן ישמש לאירועים רשמיים ו Zori עם חוט שחור ישמש ללבוש יותר יום יומי
כמו כן Zori שזור בחוט זהב מקובל לאירועים ייחודים כמו חתונה או לוויה.
כל סוגי הסנדלים שהוזכרו מתאימים לאקלים הקיץ החם ולח של יפן.
וכיום ניתן לראות אותם כחלק מסמלי הקיץ בו יפניים רבים לובשים יוקאטה (קימונו דק קייצי ולא רישמי) ומבלים בפסטיבלי קיץ ותצוגות זיקוקים או באזורי האונסן- המעיינות החמים.
ואגב לנעליים שרכשתי בשוק והתחילו את כל הסיפור יש הסטוריה משלהם. עצם זה שה Geto סגור ללא אצבעות בחוץ ועם פרווה מייחסת אותם למעמד גבוה. כמו כן הצבעוניות הייחודית של צהוב, אז התרבות היפנית מקשרת בין צהוב לאומץ לב, לעושר ולעידון. במהלך מלחמת השושלות בשנת 1357 לבשו לוחמים חרציות צהובות כדרך לייצג את הקיסר היפני ואת משפחת המלוכה.
לא נותר אלא לדמיין מי נעלה את הזג הקסום.
תגובות